יצירתיות היא....מה זה בעצם "יצירתיות" שכולם מדברים עליה? רמז: זה לא רק לחשוב על כמה שיותר רעיונות משוגעים של "מה אפשר לעשות עם כיסא חוץ מלשבת עליו?". אם נסתפק רק בהגדרה הזו – גם פה, הבינה המלאכותית כבר ניצחה אותנו מזמן.
במחקר חדש השוו בין רמת יצירתיות שלChatGPT לבין רמת היצירתיות של סטודנטים באוניברסיטה. החוקרים השתמשו בשאלון היצירתיות הקלאסי של טורנס, הבוחן יצירתיות באמצעות שאלות על שימושים חלופיים ("למה עוד יכול לשמש עט פרט לכתיבה בו?") ושאלות על "מה היה קורה אילו"... (אם היינו נולדים עם שבע אצבעות במקום חמש למשל). הנשאלים צריכים להגיע לכמה שיותר תשובות שונות, מגוונות ומפתיעות. זה דורש גמישות מחשבתית, דמיון ומקוריות.
מה היו התוצאות? הבינה המלאכותית הייתה באחוזון העליון של האוכלוסייה הכללית וברוב המקרים גברה על הסטודנטים! אז מה זה אומר? ראש המחקר החליט לשאול את ה-ChatGPT את השאלה הזו בעצמו, וזה ענה לו שבני אדם יצטרכו למצוא דרך להפריד את היצירתיות שלהם מזו של הבינה המלאכותית... וגם למצוא דרך אחרת למדוד אותה. האמת? תשובה טובה. אין ספק שיצירתיות היא מושג הרבה יותר מורכב, רחב ועמוק מאשר שליפה של רעיונות נגד השעון. זה לא באמת רציני לחשוב שבזה זה מסתכם.
ג'ף בזוס מ"אמזון" ממליץ לנו לקחת את כל הפגישות שיש לנו בשבוע הבא – לחתוך אותן לחצי (אם תכננתן 20 יש לכם רק10), ועכשיו גם לחתוך את הזמן של כל פגישה בחצי. בחצי הראשון של הפגישה (שכבר התקצרה בחצי) אף אחד לא מדבר עם אף אחד – כולם רק יושבים וקוראים. את מה? דפי memo עם הסיכומים של הפגישה הקודמת. זה יעיל יותר במאות אחוזים.
אצל אילון מאסק למשל, פגישה של 20 דקות נחשבת לארוכה. ובהרבה ארגונים בעולם יש פגישות עמידה של עד 10 דקות. השאלה מה איתכם? אתם עדיין מרגישים בצורך להיות בכל הפגישות מההתחלה ועד הסוף ואז לקטר שהן מיותרות ושאין לכם זמן? התירוץ הקבוע "אנחנו חייבים להיות שם" לא באמת משכנע. הרבה מאד אנשים מרגישים שאם לא יזמינו אותם הם לא מספיק חשובים בארגון או שלא מספיק מעריכים אותם, אבל ההפך הוא הנכון. אם אתם באמת חשובים לארגון הוא ידאג לחסוך לכם זמן יקר
מסתבר שכדי להגיע לפתרונות מפתיעים ויצירתיים באמת אנחנו צריכים להקצין את הבעיה.
בואו נעשה תרגיל – אתם מורים בבית ספר יסודי.
חידה א': יש ארבעה ילדים בכיתה שלא מאפשרים לך ללמד. מה עושים?
חידה ב': יש 25 תלמידים שלא מאפשרים לך ללמד. מה עושים?
בחידה א׳ מוצגת הבעיה באופן שיוליד פתרון הגיוני וצפוי, בסגנון של: נקרא להורים, נשלח אותם למנהלת, ניתן להם ללמד משהו בכיתה. ברור הרי לכולנו שזה לא יעזור... בחידה ב׳ מוצגת הבעיה באופן שמכריח אותנו לחשוב באופן אחר ויצירתי: זה לא רק ארבעה תלמידים שלא נותנים ללמד, זה רוב הכיתה. מה עושים? אין ברירה, צריך לחשוב על הכול מחדש. אז למה מרביתנו ממשיכים להיות תקועים בחידות מסוג א׳? כלומר להיות הגיוניים וצפויים? לא הגיע הזמן שנתחיל לנסח לעצמנו את הבעיות בהקצנה כמו בחידה ב׳? רק אם נגזים בעיות נגיע למקומות מפתיעים.
ההרצאה עוברת על מרחבי חיים שונים שלנו ומראה איך בכל אחד מהם אפשר לעשות דברים אחרת בצורה הרבה יותר מקורית, יצירתית ומשעשעת.
